תראו, רופאים משתמשים בפלסבו – נותנים תרופת דמה שמטרתה לעודד

את האמונה של החולה. והפלסבו עובד. זה פלא שהרופאים מכירים את זה,

שאין בזה שום חומר כימי שאמור לרפא לפי שיטתם אפילו, והדבר מרפא. למה?

כי האמונה של האדם היא פשוט יוצרת מציאות. מי שלמד 'עין הבדולח' יודע

שהאמונה של הבן-אדם יוצרת מציאות ממשית. עוד יותר מזה, כל המציאות

החיצונית היא בעצם בתוך האדם. אז אם בתוך האדם זה מסתדר אז גם בחוץ

זה מסתדר. אז מתי מותר לעשות את זה? בזמן שאין אפשרות אחרת, שהאדם

נמצא בסבל נוראי, שום דבר לא עוזר לו, והוא לא יכול לעשות שום דבר בשביל

עצמו, אפשר לעשות את זה על-ידי רופא מומחה. ואם הוא יגלה את זה בהמשך

הדרך? אלו שאלות שאין לי עליהן תשובות.

אבל לא לשקר לחולה שהוא לא חולה או שאין לו כלום. יבוא אדם עם מחלה

ממשית, יגידו לו אין לך שום דבר, זה הכל דמיון... זה לא בבית-ספרנו. זה לא

הכל דמיונות. כשאדם חולה צריך להגיד לו שהוא חולה. לגייס את האנרגיות שלו

להתרפא. אבל אפשר להגיד לו, קצת להגזים על דבר מסוים שזה יכול להוציא

אותו לגמרי, אפילו שאתה לא משוכנע. אני אישית לא יכול לעשות את זה. אני לא

עושה את זה אף פעם, להגיד לבן-אדם, תשמע – יש לך בעיה של כך וכך, בוא

תאכל שבועיים גזר וזה הכל יתרפא. ויש אנשים שבאים ומאוד מאמינים בי, שאני

יודע מה שאני אומר, ואני בכל זאת לא עושה את זה – כי אני לא מסוגל. אבל אני

טוען שאפשר לעשות את זה במקרים מסוימים. זה כמו שמותר לשנות בשביל

השלום. אסור לשקר, בין איש לאשתו, אבל לשנות מותר – כלומר, לא להגיד את

האמת כמו שהיא בדיוק, מותר בשביל שיהיה שלום בית. אותו דבר, בשביל

שאדם יתרפא – ואם הרמ"ד ואלי אומר את זה ודאי שאפשר לעשות.