זה כולונו ככה.

הנה, היא אומרת – אצל רוב האנשים שסביבי זה ככה. כלומר, בראש אני יודעת

שיש בורא עולם, אך לא מרגישה אותו בלב – איך הבורא נהנה מהשאלה הזאת

עכשיו... משהו. יש לי אמונה בקיומו, אך לא ביטחון, שלפי מה שהבנתי מהרב זה

לא אותו דבר.

נכון.

כיצד אני משיבה אל הלב את מה שאני יודעת בשכל? מהי הדרך המהירה ביותר

לשבור את המחסום שבלב? הרב דיבר בעבר לפעולות אפילו טכניות, שבבו

הזמן הופכות להרגשה בלב. בבקשה עזור לי, אני מאמינה שהסבל שלנו הוא

חוסר החיבור לבורא עולם בלב, ומשם לדעתי נובעים כל הדיכאונות והחרדות –

אנא, אנא, אנא עזרתך ועצתך.

ת: טוב, אם זאת השאלה – תראו, השבה ללב זו עבודה של חיים. אדם צריך

קודם כל לדעת בשכל שיש בורא עולם. אחרי זה הוא צריך לדעת שהבורא קרוב

אליו מאוד מאוד. איך עושים את זה? מדברים איתו. 'האמנתי כי אדבר'. צריך

הרבה התבוננות ולימוד. לימוד זה'חכמה', התבוננות זה 'בינה',ואז יש 'דעת' –

דעת ה', דעת תורה. לדעת שהבורא הוא הדיבור שלי, הבורא זה החיים שלי –

אני לא מפעיל את הלב שלי, אני לא מפעיל את המעיים שלי. זה המדומיינים

חושבים שיש להם שליטה במשהו, שהם יודעים משהו. אנחנו לא שולטים בשום

דבר. מישהו שולט במזג האוויר? למה זה ככה יום אחד, יום אחר אחרת? למה

יש רוח פחות או רוח יותר אנחנו יודעים? לא יודעים כלום. אז לכן, על ידי

התבוננות כזאת, יום יום, יום יום, עבודה של שנים – כמו שרבי עקיבא ראה את


המים נוטפים על האבן ונהיה שם חור, ככה מהמוחין, 'חכמה בינה דעת' על הלב,

לאט לאט נהיה שם בקעים בחומת הטמטום של הלב, ואז מתחילים להרגיש את

הבורא גם. ה' יזכנו, את כולנו.